<h1>סמ"ג לאוין סימנים רל"ד—רל"ה</h1>
<h2>דף ס.</h2>
כי אם לשארו הקרוב אליו לשארו זו אשתו, הקרוב ולא הארוסה, אליו ולא הגרושה (תו"כ אמור פרשתא א' ה"ד) לאמו [ו]לאביו ולבנו ולבתו מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא יצאו נפלים (שם ה"ו), ומה בנו ובתו שהן יורשין אף לאחיו ולאחותו מן האב שהם יורשין (שם ה"ח), ואחותו ארוסה אמרינן בפרק הבא על יבמתו רבי מאיר ורבי יהודה אומרים מטמא לה ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים אין מטמא לה והלכה כרבי יוסי ורבי שמעון, וטעמייהו מדכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא ודרשינן אשר לא היתה לאיש פרט לארוסה, הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה, אליו לרבות הבוגרת, ולרבי מאיר ולרבי יהודה ולרבי יוסי מרבינן אף מוכת עץ אבל אנוסה ומפותה אין מטמא לה דברי הכל דכתיב הבתולה.
<h2>דף סא.</h2>
בפרק הבא על יבמתו (יבמות ס"א א' תד"ה ממגע) פוסק רבינו יעקב שאין הלכה כרבי שמעון בן יוחי שאומר קברי גוים אין מטמאין באהל דהא רשב"ג חולק עליו במשנה במסכת אהלות (פי"ח מ"ט) וכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וכו' וצריכין כהנים ליזהר מקברי גוים, וההיא עובדא (ב"מ קי"ד ב') דאליהו שהיה עומד בבית הקברות של גוים ואמר לו רבה בר אבוה לאו כהן ניהו מר ואמר ליה הך דרבי שמעון בן יוחי, דיחוי הוא שאמר לו ועיקר טעמו היה סומך על רוב ארונות שיש בהן פותח טפח. ובסדר אליהו (אליהו רבא פרק י"ח) מצינו שאמר אליהו שהוא מזרעה של רחל שכן כתוב בייחוסו של בנימן (דברי הימים א' ח' כ"ו) ואליה(ו) וזכרי(ה) בני ירוחם.
<h2>דף קיד.</h2>
אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו (ויקרא כ"א א'), ותניא [בתורת כהנים] אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, ובפרק חרש אמרינן מאי לאו דאמרינן להו דלא ליטמו ומסיק לא אלא שלא יטמאו אותן בידים, בני אהרן יכול חללים תלמוד לומר הכהנים, בני אהרן אף בעלי מומין במשמע, בני אהרן ולא בנות אהרן, לא יטמא בעמיו בעוד שהמת בתוך עמיו יצא מת מצוה (פי' רש"י עה"ת). לנפש תניא בתורת כהנים לרבות את הדם, מניין לרבות כל הטמאות הפורשות מן המת תלמוד לומר לנפש. ובהלכות טומאת מת (עשין רל"א) יתבאר כל ענייני טומאות מת. ויש כאן שני לאוין שלא יטמא למתים ושלא יכנס עם המת באהל דתניא בתורת כהנים (אמור פרשתא ב' ה"ד) נאמר לא יטמא בכהן גדול ונאמר לא יטמא בכהן הדיוט מה לא יטמא האמור בכהן גדול חייב בבל יבא ובבל יטמא אף לא יטמא האמור בכהן הדיוט חייב בבל יבא ובבל יטמא וכן מצינו בנזיר (במדבר ו' ו'—ז') שאין קדושתו אלא לשעה שחייב בשניהם.
